היסטוריה

את שורשיו של ספורט הנכים בישראל ובעולם ניתן למצוא בעיירה קטנה באנגליה בשם סטוק- מנדוויל. רופא יהודי בשם פרופ' לודוויג גוטמן, פליט המלחמה, מונה לנהל את בית החולים למשותקים בעיירה. לאחר מלחמת העולם השנייה שבו חיילים רבים הביתה עם פציעות ונכויות קשות. במסגרת תהליך שיקומם בבית החולים אותו ניהל פרופ' גוטמן, גילה הרופא כי למרות פגיעותיהם הקשות נהנו החיילים מפעילות גופנית כמו שחייה ומשחקי כדור. אט אט החל גוטמן לשלב עוד ועוד פצועים בפעילויות ספורטיביות מסוגים שונים. הוא גילה כי עצם המשחק והפעילות הספורטיבית מהווים גורם שיקומי משמעותי אצל חיילים אלה. גוטמן הכליל את הספורט בתכנית השיקום של בית החולים בסטוק מנדוויל והמליץ לכל נכה שהגיע לטיפולו להתחיל את הפעילות הספורטיבית מוקדם ככל האפשר.

 

הפרופ' לודוויג גוטמן

 

הרעיון לקיומם של משחקים בינלאומיים לנכים עלה בראשו של פרופ' גוטמן כאשר ניסה למצוא דרך להתגבר על הסייגים שהועלו על ידי עמיתיו למקצוע, הציבור והתקשורת. במסגרת מאמציו לקדם את ספורט הנכים מבחינה הסברתית ארגן גוטמן בשנת 1948 את המשחקים הראשונים למשותקים, שנערכו בבית החולים עצמו. במשחקים עצמם השתתפו 16 נכים בלבד, משני מרכזי שיקום באנגליה. גוטמן ציפה וייחל להפוך את האירוע לבינלאומי ובשנת 1949 השתתפו במשחקים כבר כ- 60 ספורטאים. את האופי הבינלאומי לו ציפה גוטמן קיבלו המשחקים בשנת 1953, כאשר מלבד אנגליה השתתפו במשחקים גם הולנד, צפרת, פינלנד, קנדה וגם מדינה קטנה וצעירה שלימים תהפוך להיות מחלוצות ספורט הנכים בעולם – הלא היא ישראל.

 

על מנת להדגים את היחס כלפי נכים ומשותקים באותה תקופה נציין כי המשלחת הישראלית שכללה שלושה ספורטאים הוטסה לאנגליה בחברה הפיליפינית, כאשר הם שכובים על אלונקות בחלקו האחורי של המטוס – בעוד ווילון מפריד בינם לבין שאר הנוסעים.

 

על מנת למצוא את הגורמים שהביאו להקמתו של מרכז הספורט לנכים בישראל   במתכונתו הנוכחית יש לחזור לתחילת שנות ה- 50, עת פגעה מגיפת הפוליו באוכלוסיית הילדים במדינת ישראל. מספר הילדים הנפגעים התקרב לעשרת אלפים והדבר היה לאסון בקנה מידה לאומי לישראל הקטנה של אותם הימים. העומס במחלקות האשפוז בבתי החולים הביא לתנועה התנדבותית ראשונית שמטרתה הייתה הקלת הסבל וסיוע לאותם ילדים שנותרו נכים עקב המגיפה. התנועה ההתנדבותית הלכה וגדלה ובסופו של דבר הוקם ארגון אילנש"יל (איגוד ישראלי לילדים נפגעי שיתוק ילדים), לימים איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים).

 

הקשיים עימם נאלצו להתמודד אלפי הילדים הנכים הצריכו הקמת מסגרות חברתיות ולימודיות, וארגון איל"ן והגברת בטי דובינר החלו מקיימים קייטנות קיץ בהם רוכזו הילדים הנכים. במסגרת פעילויותיהם בקייטנות דורבנו הילדים להשתתף גם בפעילויות ספורטיביות שהותאמו להם בעזרת המכשירים והעגלות שעמדו לרשותם.

ילדה מחוסנת כנגד פוליו (1957)

 

ניסיון הקייטנות עודד את מתנדבי איל"ן ובראשם גרשון הוברמן (לימים מנהלו הראשון של מרכז הספורט לנכים) להציע את הקמתו של מחנה משחקים וספורט קבוע, אליו יבואו הילדים הנכים לאחר שעות הלימודים. המודל של הוברמן ודובינר היה מרכז השיקום בסטוק מנדוויל, שבעת זו כבר היה ידוע כמוביל בתחום השימוש בספורט כמנוף שיקומי.

 

את התרומה הראשונה להקמתו של מרכז הספורט לנכים הרימו סם ובלה ספיבק בעידודה של בטי דובינר (לימים יוודע מרכז הספורט לנכים במשך שנים רבות כ"מועדון ספיבק"). את הקרקע תרם אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן דאז. הוברמן החל בתהליך גיוס של מאות ואלפים של נכים מכל רחבי הארץ על מנת להתכונן להקמתו של מרכז הספורט לנכים.

 

טקס חנוכת מרכז הספורט לנכים נערך ב- 19.9.1960 בנוכחות התורמים סם ובלה ספיבק, בטי דובינר, פעילי איל"ן ויו"ר הארגון מרדכי שטרן. באירוע נכחו גם עשרות ילדים נכים שציפו בכיליון עיניים לבית החדש שהוקם להם.

 

בתמונה - טקס חנוכת מרכז הספורט לנכים

 

בשנים הראשונות לקיומו התאפיין המועדון בגילם הנמוך של חניכיו, שמרביתם היו כבני עשר. הילדים היו באים למועדון מייד לאחר בית הספר ומתאמנים עד רדת החשיכה, למורת רוחם של הוריהם. כדי לגוון את הפעילות עסק כל ספורטאי בכמה מקצועות ספורט ובתוך כך פותחה תחרותיות שהייתה אופיינית לילדים ולנערים. כך מצאו הנערים והילדים הנכים, שגורם התחרות הגופנית נשלל מהם, אמצעי לפצות את עצמם על מה שנגרע מהם.

 

מן הבחינה הכספית, לא היה ללידתו והתפתחותו של המועדון אח ורע בעולם כולו. לכל מועדוני הספורט בעולם היה "אבא" ממשלתי רחב כתפיים (כך באנגליה, שאר ארצות אירופה וגם בישראל בכל הנוגע לנכי צה"ל). למועדון הספורט לילדים נכים ברמת גן – לא נמצא אבא שכזה, ומאז ועד היום מתקיים המועדון על בסיס תרומות שהוא מקבל מישראל ומחו"ל. גם היום התקציב המועבר למועדון הספורט על ידי ממשלת ישראל אינו מגיע אף ל- 2% מתקציבו השנתי הכולל.

 

בשנות ה- 60 הלך והתייצב מרכז הספורט לנכים במעמדו כמוביל עולמי בכל הקשור לפעילות ספורטיבית מותאמת לנכים. קבוצות הספורט שהוקמו במרכז הלכו וצברו ניסיון בינלאומי ובצדו מוניטין רב. את הדחיפה הגדולה קדימה קיבל מרכז הספורט לנכים בשנת 1968, עת משכה מקסיקו את מועמדותה לאירוח המשחקים הפראלימפיים באותה שנה. מרכז הספורט, תחת התלהבותו הרבה של הוברמן, לקח על עצמו את אירוח המשחקים.

 

המשחקים הפראלימפיים נערכו בישראל בשנת 1968. טקס הפתיחה התקיים באיצטדיון האוניברסיטה בירושלים ומרבית המשחקים התקיימו במרכז הספורט ברמת גן. מספר המדינות המשתתפות הגיע ל- 29 ויותר מ- 1000 ספורטאים נכים התחרו ביניהם בענפי הספורט השונים.

 

ברוך חגאי עם האפיפיור ברומא

 

במהלך שנות ה- 70 ביסס מרכז הספורט לנכים את מעמדו בעולם ספורט הנכים.

 

בשנת 1972, כמה ימים לפני ש- 11 ספורטאים מישראל נרצחו במינכן בידי טרוריסטים בעיצומם של המשחקים האולימפיים, התקיימו בהיידלברג שבגרמניה התחרויות האולימפיות לנכים בפעם הרביעית, שבהם השתתפו 1,400 ספורטאים ומלווים מ - 44 מדינות. הספורטאים הנכים מישראל זכו בתשע מדליות זהב, בעשר מדליות כסף ובעשר מדליות ארד. בין הספורטאים בענפי הספורט האישיים יש לציין את שלמה פינקלשטיין, שזכה בשתי מדליות זהב בשחייה.

בתחרויות האולימפיות שנערכו בקנדה ב - 1976 השתתפו, מלבד ספורטאים נכים משותקי חוט שדרה על כסאות גלגלים, גם ספורטאים קטועי גפיים ועיוורים. שלל המדליות של נציגי ישראל היה: 40 מזהב, 27 מכסף ושמונה מארד. נבחרת הכדורסל לנשים זכתה במקום הראשון, וכך גם נבחרת הכדורעף לקטועים של נכי צה"ל. עמודי התווך של נבחרת הכדורעף היו ארבעה נכי צה"ל קטועי-רגל: חגי זמיר (לימים מאמן הנבחרת), צביקה קרש, אליעזר קלינה ואהרון דנציגר. בדירוג הכללי הקדימו את ישראל רק ארצות הברית והולנד. הספורטאים המצטיינים היו השחיינים אורי ברגמן (שש מדליות זהב), משה לוי (חמש מדליות זהב, מדליית כסף ומדליית ארד) ויוסף ונגר (חמש מדליות זהב ומדליית כסף). בשנת 1980 נערכו תחרויות הנכים - במקביל למשחקים האולימפיים במוסקבה - בארנהיים שבהולנד. בתחרויות אלו, שבהן השתתפו 2,560 ספורטאים ומלווים מ - 42 מדינות, זכו ספורטאי ישראל ב - 13 מדליות זהב, ב - 18 מדליות כסף וב - 14 מדליות ארד. נבחרת הכדורסל לגברים זכתה במקום הראשון, ובמקום זה זכתה גם נבחרת הכדורעף לקטועים. במשחקים אלה קבעו מרימי המשקולות אברהם שטרוייך ושמואל חיימוביץ, וכן השחיינים אורי ברגמן ורון בולוטין, שיאים עולמיים.

 

משחקי הנכים ב - 1984 פוצלו לשניים. המשחקים למשותקים התקיימו בסטוק-מנדוויל, ואילו המשחקים לשאר סוגי הנכות (בהם השתתפו לראשונה ספורטאים עם נכויות מוטוריות שאינם קטועי-גפיים) נערכו בלונג איילנד שבארצות הברית. בבריטניה זכו הספורטאים מישראל בשלוש מדליות זהב, בשלוש מדליות כסף ובחמש מדליות ארד. נחמן וולף וציפורה רובין קבעו שיאי עולם באתלטיקה. בלונג איילנד זכתה ישראל בשתי מדליות זהב, בשבע מדליות כסף ובשש מדליות ארד.

ב - 1988 נערכו המשחקים האולימפיים בסיאול, בירת דרום קוריאה. המאזן הישראלי: 15 מדליות זהב, 14 מדליות כסף ו - 17 מדליות ארד. ענף השחייה הניב את מספר המדליות הגדול ביותר של נציגי ישראל. השחיינים השיגו 12 מתוך 15 מדליות הזהב של המשלחת, ו - 30 מסך כל המדליות. הבולטים מביניהם היו חנוך בודין, נכה צה"ל קטוע יד שקבע שני שיאים עולמיים וזכה בארבע מדליות זהב (בודין התכבד בהדלקת הלפיד במשחקי המכבייה שנערכו ב - 1989), רון בולוטין, אף הוא נכה צה"ל (קטוע רגל), שזכה בארבע מדליות בהן אחת מזהב, יזהר כהן, שחיין עיוור בן קיבוץ דגניה, שזכה גם הוא בארבע מדליות, ושלמה פינטו, ש'קטף' לא פחות משבע מדליות באליפות זו. רון בולוטין היה מאמן נבחרת הנכים האולימפית במשחקים הבאים.

סמל המשחקים הפראלימפיים ברצלונה 1992

תחרויות הנכים בברצלונה, בשנת 1992, התקיימו בהשתתפותם של 4,158 ספורטאים ומלווים מ - 82 מדינות, והספורטאים מישראל שבו הביתה ובאמתחתם שתי מדליות זהב (זאב גליקמן בטניס שולחן ועמוס גינוסר בהרמת משקולות), ארבע מדליות כסף וחמש מדליות ארד. ארגון שחקני הכדורסל בישראל סייע לגייס את הכספים הדרושים כדי לשגר את נבחרת הנכים למשחקים אלה. ביזמתו של יו"ר ארגון שחקני הכדורסל, שמואל זיממן, אורגן באצטדיון יד-אליהו משחק ראווה בין נבחרת השחקנים הזרים בישראל לבין השחקנים המקומיים, והכנסותיו הוקדשו למשלחת הישראלית. זאת הייתה מחווה של סולידריות מצד שחקני הכדורסל הלא-נכים כלפי עמיתיהם, הספורטאים המוגבלים. ארבע שנים אחר כך התקיימו באטלנטה שבארצות הברית המשחקים האולימפיים של הנכים בפעם העשירית. אירוע זה היה עצום בגודלו, וגם שבר את שיא ההשקעה במפעל תחרותי מסוג זה. תקציבם היה כמאה מיליון דולר. את ישראל ייצגו באטלנטה 42 ספורטאים בענפי הקליעה, הכדורעף, השחייה, האתלטיקה, הטניס, טניס השולחן, הרמת המשקולות, הכדורת והרכיבה על סוסים. בפעם הראשונה מאז משחקי טוקיו ב - 1964 לא זכתה ישראל במדליית זהב בתחרויות ולא יוצגה על-ידי נבחרת הכדורסל, נבחרת שכשלה במשחקי המבחן למשחקים. הספורטאים שבו עם ארבע מדליות כסף וחמש מדליות ארד. הבולטים היו יזהר כהן, זיו בטר, שריד ראיה, דורון שזירי ונחמן וולף.

 לעומת זאת, במשחקי הנכים בסידני (2000), שבהם ייצגו את ישראל 34 ספורטאים בעשרה ענפי ספורט, 'קטפו' הישראלים שש מדליות, מהן שלוש מזהב - כולן של השחיינית נכת צה"ל קרן לייבוביץ', שגם קבעה שלושה שיאי-עולם. שחקן טניס השולחן זאב גליקמן והקלע דורון שזירי זכו במדליות כסף, ואילו הקופץ לרוחק יוגב קנזי זכה במדליית ארד.

ענבל פיזארו (ימין), זוכת 3 מדליות כסף

במשחקים שנערכו בבייג'ינג בשנת 2008 זכו הישראלים בחמש מדליות: מדליית כסף בטניס זוגות לשרגא ויינברג ובועז קרמר, מדליית כסף לדורון שזירי בקליעה, מדליית ארד לאלי נאווי בחתירה ושלוש מדליות כסף לשחיינית ענבל פיזארו.